אמנות הלחימה במחלות נוירודגנרטיביות

קצת באיחור (כרגיל) הנה קישור למאמר חביב שסייעתי בכתיבתו:  http://jma.co.il/?p=173

הבחורה לה עזרתי בכתיבת המאמר היא נדיה גוטקוביץ', בעלת תואר שני בנוירוביולוגיה וכרגע דוקטורנטית במיקרוביולוגיה, ומתאמנת איתי בקבוצת הנינג'יטסו/ג'יוג'יטסו, JMA, של אמיר חיימי (פרסומת בחינם, מפרגנת) בירושלים.

זה המקום להזכיר את אהבתי הגדולה לאמנויות לחימה: לאחר לימודים בשני בתי ספר שונים לקראטה בתקופת התבגרותי, ולאחר הפסקה של כמה שנים (צבא, טיול לחו"ל, מעבר לספורט של טיפוס מצוקים) החלטתי לחזור להתאמן באמנויות לחימה והצטרפתי לקבוצה של אמיר. אני שם כבר מעל 3 שנים אבל זו הזדמנות טובה להמליץ בחום למי שעוד לא התאמן אף פעם, וגם מי שהתאמן והפסיק, ללא קשר לגיל, מין, עיסוק או מצב משפחתי - להתחיל להתאמן. זה משחרר את הגוף, מנקה את הראש, מלמד המון על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם, וגם - כפי שמוצג במאמר - מסייע בעיכוב ואף מניעת מחלות נוירדגנרטיביות (מחלות ניוון עצבי, כאלו שפוגעות במוח). ובכלל, יש משהו כיף ב"ללכת מכות" בצורה מבוקרת, כאשר אתה והפרטנר שלך סומכים אחד על השני.

אז קחו לעצמכם איזו רבע שעה, תכינו כוס קפה ושבו לקרוא.

ואחר כך תלבשו גי (חליפת אמנות לחימה ביפנית), שימו מגן שיניים, וקפצו לבית ספר לאומנויות לחימה הקרוב למקום מגוריכם.

לא תצטערו על כך (אולי רק על השרירים התפוסים).

חיים בסרט

מכת תכניות הריאליטי שפשתה בטלויזיה ובאינטרנט בשנים האחרונות היא כאין וכאפס לעומת הטרנד שאולי יתפוס בעוד 30 או 40 שנה: שידורים ישירים של חלומות או שידורים חוזרים של חוויות. לקוחות VOD יוכלו להנות מהאפשרות להזמין חלום ללילה

דמיינו שיום אחד אתם מקבלים מחברכם באימייל או בפייסבוק קישור לאתר YOUTUBE ובו סרטון מוזר, לא דוקומנטרי אבל גם לא מבוים, לא אנימציה אבל גם לא נראה שהשחקנים בו אמיתיים, קצת מקוטע ומטושטש עם קפיצות לא ברורות בין סצנות. עכשיו תארו לעצמכם שזהו חלום שחלם חברכם. פשוטו כמשמעו – ייצוג ויזואלי של החלום כפי שהופק ישירות ממוחו של אותו חבר. יכול להיות שבעוד מספר שנים הדמיון הזה יהפוך למציאות. במאמר שפרסמה קבוצת מחקר מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה מתואר ניסוי ובו הצליחו, בעזרת דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) ומודלים חישוביים לקודד חוויות ויזואליות דינאמיות של אנשים ולבנותן מחדש כסרטונים קצרים. אמנם החוויות הויזואליות בהן השתמשו החוקרים היו קדימונים לסרטים הוליוודיים (שהוקרנו לנבדקים בעודם בתוך סורק ה-fMRI), אולם לטענתם זו פריצת דרך שתאפשר בעתיד להפיק מחדש את ה"סרטים" שבתוך מוחותינו (כמובן שכל אחד ו"הסרט" שלו), אליהם אין גישה לאף אחד אחר חוץ מאיתנו, כמו הזכרונות והחלומות שלנו. טכנולוגיה זו תוכל אולי לאפשר גם יישומים פרקטיים יותר בתחום הרפואה, למשל תקשורת עם נפגעי שבץ מוחי או חולים בתרדמת שאינם מסוגלים להביע עצמם בשום צורה פיזית, או בתחום הקרימינולוגיה, כמו האפשרות לחלץ זכרונות של עדים לפשע המצויים בטראומה או זכרונות של הפושעים עצמם.

ילד, בלי לשקר עכשיו: גנבת או לא גנבת את הסוכריה מהמכולת?

לפני מספר שנים הצליחו חוקרים לתעד פעילות מוחית באזור ה-visual cortex (החלק במוח האחראי על עיבוד מידע ויזואלי) שנבעה מצפייה בתמונות בשחור-לבן, שלאחריה, בעזרת מודל חישובי שבנו, הצליחו "לנחש" בדיוק גבוה מאוד מה התמונה עליה מסתכל הנבדק בו-זמנית עם הקרנת התמונה. בניסוי הנוכחי הלכו החוקרים רחוק יותר – נסיון לתעד ולקודד סיגנלים מוחיים שיוצרות תמונות נעות. כלומר כעת נכנס גם אלמנט של רצף אירועים, חיבור של מספר תמונות לכדי אירוע ויזואלי מורכב. ראשית נתנו לנבדקים לצפות במשך מספר שעות ב"טריילרים" לסרטי קולנוע בעודם בתוך סורק ה-fMRI (מן הסתם עם הפסקות בין לבין, אבל כנראה שהנבדקים האלו לא פתחו טלויזיה כשהם חזרו הביתה. אולי הם כן חזרו עם חשק עז לפופקורן) כך שבו זמנית תועדה זרימת הדם באזור ה- visual cortex שלהם. לאחר מכן מופה אותו חלק במוח על מסך מחשב על ידי חלוקתו לקוביות תלת מימדיות הקרויות voxels (או volumetric pixels). לכל קוביה קטנטנה כזו נבנה מודל המתאר כיצד מידע לגבי צורה ותנועה של כל מקטע בסרט מפורש כפעילות מוחית. רק כדי לסבר את האוזן, ווקסל אחד (מספר מילימטרים) מכיל מאות אלפי נוירונים המקודדים כל אחד מידע מסוים לגבי מיקום, כיוון ומהירות התמונה המופיעה. אותם מודלים הוזנו לתוכנת מחשב אשר למדה את התרגום של כל תמונה לפעילות המוחית המתאימה לה. מעין מילון מוחי-הוליוודי למחשבים מתחילים. לאחר מכן הוקרן לפני הנבדקים סט קליפים נוסף, שונה מהראשון, הפעם על מנת לבחון האם אלגוריתם הרה-קונסטרוקציה הזה באמת עובד. סוג של מבחן טיורינג זה נעשה בעזרת ספריית וידאו שנבנתה מבעוד מועד והורכבה מלא פחות מ-18 מליון שניות של קטעי סרטונים רנדומליים השונים כמובן מהסרטונים אותם ראו הנבדקים. על התוכנה הוטל לתרגם, בעזרת האלגוריתם, כל קטע וידאו לפעילות המוחית המתאימה ולערוך השוואה בין קטעי וידאו אלה לבין הקטעים המרכיבים את הסרטונים שהוקרנו לנבדקים, מבחינת הפעילות המוחית שיצרו בכל נבדק. לבסוף, הקליפים שנבחרו על ידי התוכנה מתוך מאגר ה-YOUTUBE אוחדו לכדי יצירת "טריילרים" המחקים את אלו האמיתיים. התוצאה היתה סרטונים מטושטשים אמנם (המודל נועד לתאר פעולות של אזורים האחראיים על תהליכי תפיסה ויזואלית מוקדמים, כמו V1 ו-V2 ולא גבוהים יותר) אולם התמונות שהופיעו בהם דמו באופן מובהק לתמונות המקוריות מבחינת צורות (קווי גבול, הצללות), מהירויות וזמני הופעתן.

"Do not leave Europe, Asia or the Americas!"

אך כמובן שהזיכרון אינו עובד כמו מצלמת וידאו (פוסט קודם בנושא). לא כל פרט שאנו תופסים ויזואלית נשמר במאגר המידע שלנו ולכן כשאנו "שולפים" זכרון איננו מקרינים סרט פנימי על מעין מסך מנטלי, אלא יותר כמו עושים download להמון קבצים שונים (קול, צורה, מהירות) ומאחים אותם מחדש ליצירת שחזור של אותה חוויה ויזואלית. אפילו תמונה רגעית אינה מאוחסנת כמקשה אחת: הקווים האופקיים מופרדים מהאנכיים, הצבע מופרד מהמרקם וכולי. אז איך בכל זאת נדמה לנו לפעמים שאנו זוכרים לפרטי פרטים אירוע מסוים? התשובה המטרידה מעט היא שהמוח "משלים" את הפרטים החסרים ואף גרוע מכך: חוויות שאנו רוכשים לאחר אותו אירוע יכולות לשנות את הזכרון לגביו. עם זאת, עדיפה טירדה זו מאשר אחת קצת כבדה יותר: החששות מחדירה של גורם זר למוחותינו ושינוי זכרונותינו על ידו.

מכיוון שזהו הניסוי הראשון שנעשה בתחום שעדיין נמצא בחיתוליו אין צורך להתחיל לדאוג בינתיים. הפעולה ההפוכה, השתלת מידע במוח כאילו היה זכרון או מחשבה עצמאית רחוקה אפילו יותר מהישג יד. בפרט לאור העובדה כי עדיין חסר מידע רב לגבי הדומה והשונה בין תהליכי חלימה ודמיון לתהליכי תפיסה ויזואלית. עם זאת ייתכן וישנו מקום לדיון בשאלה האתית הגדולה מכולם: עד כמה רחוק מותר ללכת בשם המדע גם אם על חשבון שמירת פרטיותו ואולי אף אישיותו של אדם. התשובה לשאלה האתית הקטנה יותר, כמה כסף יכולות קופות הקולנוע עוד לחלוב מאיתנו על סרטים מעולים שחבל לראות על מסך קטן כמו Inception (שבאופן מחשיד דומה מאוד לקומיקס Dream of a Lifetime עם Scrooge McDuck) די ברורה מאליה – כנראה שהרבה.

“You're asking me for Inception. I hope you do understand the gravity of that request.”

עוד נקודות מעניינות לההשוואה בין הסרט לקומיקס כאן

זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי ומגבת אחת

במהלך השנה אנו מציינים לא מעט ימי זיכרון. אנו מזכירים לעצמנו ארועים שהתרחשו לפני מספר חודשים או לפני שנים רבות, ואנשים שהכרנו מקרוב וכאלו שרק שמענו עליהם. במקרים שבהם אנו חולקים זיכרון קולקטיבי, קשה לנו לזכור פרטים רבים ולשייכם לתאריכים המתאימים. לשם כך יש צורך ב"עזרי זיכרון". אלו חפצים מוחשיים או מושגים אבסטרקטיים העוברים על ידינו אפיון מחדש כך שיהוו סמל ייחודי לתזכורת אותה אנו מבקשים. הענקת הסמליות לרוב נעשית בסולידיות וברצינות המכבדת את היום, אך לעיתים שימוש נכון במעט הומור מסייע בהתמודדות

השבוע, ב-25 למאי, חל "יום המגבת". למי שלא יודע, ביום זה נוהגים רבים ברחבי העולם לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתלבש, לשתות כוס קפה, ולצאת מהבית בליווי צמוד של מגבת; לא משנה אם זה ללימודים, לעבודה, לחדר הכושר או לטיול במדבר. מקור המנהג הנפלא והביזארי הזה הוא בספרו של דאגלס אדאמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", בו מתוארת המגבת כפריט הכי שימושי שיכול לקחת עימו טרמפיסט המשוטט ברחבי הגלקסיה. עיון קצר ב"מדריך" חושף בפני הקורא את תכונותיה הפרקטיות הברורות של המגבת: ניתן להתעטף בה בלילות הקרים, לשכב עליה על חוף הים תחת השמש, לפרוש אותה מעל הראש אם השמש חזקה מדי, להרטיבה לצורך שימוש בקרבות רחוב, לכורכה סביב הראש במקרה של חשיפה לאדים רעילים, לנפנף בה במקרי חירום, ואף להתנגב בה, אם היא מספיק נקייה אחרי כל השימושים הקודמים. אולם חשוב יותר הוא הערך הפסיכולוגי שיש למגבת: אם לא-טרמפיסט פוגש בטרמפיסט שברשותו מגבת, יעריך הראשון שברשות האחרון גם מברשת שיניים, סבון, קרם פנים, חבילת ביסקוויטים, בקבוק משקה, מצפן, מפה, תרסיס נגד חרקים, חליפת סערה, חליפת חלל, כרטיס לסרט וכד'. יתרה מכך, הלא-טרמפיסט ישמח להשאיל לטרמפיסט כל אחד מהחפצים הללו, באם, לרוע מזלו, איבד אחד מהם בדרכו המסוכנת ברחבי הגלקסיה. שכן אדם השורד, כנגד סיכויים אפסיים, את המרחקים העצומים, את שינויי מזג האוויר הקיצוניים ואת המפגשים עם היצורים הביזאריים וההפכפכים הפזורים בין הפלנטות הרבות כל כך, ועדיין זוכר היכן נמצאת המגבת שלו – הינו ללא ספק אדם שאין לזלזל בו.

אם אין לכם מגבת - גם כלב מגבת זה בסדר

כל זה טוב ויפה, ואכן למגבת ישנה חשיבות לא מעטה בחיינו, אולם איך קרה שקבוצת אנשים קמה לה ומכריזה על יום בינלאומי המציין פריט אמבט יומיומי? יתרה מזאת – איך קרה שהמוני אנשים ברחבי העולם אכן מקיימים את היום הזה ומסתובבים עם מגבת במשך יום שלם? ובכן, זוהי בעצם הדרך לציין יום זיכרון לסופר ההיתולי האהוב, שהלך לעולמו כשבועיים לפני תאריך זה.

ימי זיכרון הם דרכם של בני אדם – יהיו שייכים לתרבות/שבט/מדינה/פלנטה כזו או אחרת – לשמר סיפור על מאורע טראגי (הקשור לרוב במותם של אנשים), שהיווה חלק מהותי בעיצוב ההיסטוריה האישית או הקולקטיבית. העבר הוא מושג חמקמק, וסיפור, בפרט כזה שקרה לפני זמן מה – טבעו להישחק, לאבד פרטים, להמציא פרטים... לכן אנו "מדביקים" סמלים פיזיים – מצבה לעלות אליה, טקס להזדהות עימו – למאורעות שאותם אנו רוצים לזכור על מנת שיהיו מוחשיים יותר עבורנו, וכך לא נסתכן באיבוד זכרם. כי הרי ללא זיכרון – אין זהות, האדם שהלך לעולמו מעולם לא חי, האירוע המכונן מעולם לא התרחש. הפילוסוף-סוציולוג הצרפתי מוריס אלבוואק (Maurice Halbwachs) טבע את המושג "זיכרון קולקטיבי", המתאר זיכרון המשויך לקבוצה; בעוד שהזיכרון האישי-האוטוביוגרפי כולל אירועים אותם חווה האדם באופן ישיר ואשר נחקקים ישירות במוחו, הזיכרון הקולקטיבי כולל אירועים הנוגעים בנפשו של אדם באופן עקיף, רק מתוקף היותו שייך לקבוצה מסוימת , ובשל כך נצרך סוג זה של זיכרון ל"מתווכים" – ימי זיכרון למשל – אשר יסייעו ב"צריבתו". מותה של אישיות מפורסמת שלא היינו קרובים אליה באופן אישי, או אירוע משמעותי שהתרחש בארץ רחוקה ו/או לפני שנולדנו – לא יביאו לשינוי מהותי בחיינו האישיים, ולכן יישכחו במהרה אם לא נדאג להיזכר בהם במרווחי זמן קבועים.

קצרה כאן היריעה מלהרחיב בנושא הזיכרון הקולקטיבי - על כך בפוסט אחר

הגדרת ה"קולקטיב" – הנושא בקרבו את הזיכרון הקולקטיבי – היא שרירותית: יכולה זו להיות עיר, מדינה, עם, פלנטה (זוכרים את תקופת הקרח שעלולה לחזור בשנית אם לא נשמור על כדור הארץ שלנו? בטח זוכרים, למרות שאף אחד מאיתנו לא חווה אותה), ויכולה זו להיות קבוצת מעריצים של אישיות מפורסמת, כבמקרה של דאגלס אדאמס. כך או כך, ההתמודדות עם תהפוכות החיים ועם תהליכי שכחה וזיכרון היא ללא ספק פרטית וייחודית לכל נפש, אבל בכל מקרה, אם אתם נקלעים למסע טרמפים ברחבי הגלקסיה – אל תשכחו לקחת איתכם מגבת!

הקו החם לנפגעי עיוות הזמן (נא להוריד את קסדת השפיות, הכניסה למשוגעים בלבד)

מי לא מכיר את התחושה שהזמן "זוחל" כשממתינים למשהו שיקרה, אבל "טס" כשעוסקים במשהו מהנה? כמובן שהזמן נשאר אותו הדבר, אולם התפיסה הפסיכולוגית שלנו אותו משתנה בהתאם לאירועים. קיימים סוגים שונים של זמן: פיסיקלי (נמדד על ידי שעון), ביולוגי (כגון מחזורי עירות-שינה) ופסיכולוגי (נמדד על ידי חוויות). זה האחרון, בשונה מהפיסיקלי והביולוגי, הוא תלוי הקשר ואף תלוי במידת המודעות של האדם לצורך להתייחס לזמן.

לבני אדם, כמו לרוב בעלי החיים, יש מספר שעונים ביולוגיים מדויקים למדי, המורים לנו בין השאר מתי לאכול, מתי לישון ומתי להתעורר. האירוניה היא שלמרות הדיוק של שעונים ביולוגיים אלה, המוח שלנו לא תמיד מצליח "לקרוא" אותם נכון. תפיסת הזמן משתנה בהתאם למצב הפיסי או הנפשי בו אנו נתונים: אם אנו חשופים לגירויים חדשים או כאלו שמשתנים במהירות, התחושה היא שהזמן עובר מהר מאוד, בעוד שאם אנו מצויים בשגרה חדגונית וממתינים לאירוע כלשהו שישבור את השגרה, אז התחושה היא שהזמן נע בעצלתיים. "זמן פסיכולוגי" הוא תחום מחקר מרתק בפסיכולוגיה שמעלה כמה תהיות אבולוציוניות. בעקבות חוויה אישית שעברתי ובתור פיסיקאית מתחילה, אעז לנסות ולקשר בין הזמן הפיסיקלי וזה הפסיכולוגי, ולהעלות הסבר אלטרנטיבי לתופעה מעניינת זו.

למרוח זמן זו המומחיות שלי, אבל בסופו של דבר, הזמן צוחק אחרון

בלי להיכנס לפרטים אישיים, אירוע משמעותי שחל בחיי בשבוע שעבר הביא אותי לניסוי מחשבתי קטן. למען הכנות, הניסוי החל עוד לפני מספר שנים, כשזרע מחשבה ניטע במוחי: התחלתי לצפות לאירוע הזה. החיים נמשכו ומדי פעם מחשבות לגבי איפה נעשה את האירוע, כמה מוזמנים יהיו, האם הוא יתרחש ביום או בלילה, איזה שיר נבחר לחופה (טוב נראה לי שחשפנו מספיק פרטים אישיים) - הדהדו בין כתלי גולגלתי. מיותר לציין כי היום המדובר היה נראה רחוק שנות אור, אולי אפילו ביקום מקביל עם חרך צר שמאפשר הצצה חטופה ומטושטשת. חלפו להן השנים, והתאריך נקבע. או אז החלה המחשבה לקרום עור וגידים כאשר ההכנות לאירוע החלו. אולם עד ליום עצמו היו צפויות טלטלות רבות וגשרים רבים שהיה צריך לחצות, כגון לימודים, שיעורי בית, מבחנים, מבחנים ועוד מבחנים. עברו החודשים, והחלו השבועות. עברו השבועות והחלו הימים. עברו הימים והגיע יום האירוע. אם לתאר באופן ציורי, ההרגשה היתה כמו ברכבת: בתחילה נסעה לה בעצלתיים בין הרים וגאיות, בהמשך הגבירה מהירות במישורים הפתוחים, החלה להאיץ בדרכים הבין-עירוניות ולבסוף ירדה מהפסים והחלה להשתולל ללא הכרה (ולא, לא מדובר בי ביום חתונתי. טוב אולי קצת). אולם ככל שהאירוע התקרב במהירות הולכת וגוברת, הזמן, להבדיל, החל להימתח ולהימתח עד שהגיע לדרגת קשיות של פלדלת. בלילה שלפני, כבר רציתי שהאירוע הזה יגיע וייגמר אחרת כל שיערות ראשי ייתלשו ולא יהיה על מה לתקוע את ההינומה. עם זאת ביום האירוע עצמו, הפלא ופלא, טס לו הזמן כאילו היה רקטה של נאסא. סופסוף הגיע היום לו ייחלתי במשך שנים, והזמן החוצפן הזה מחליט לשעוט קדימה כסוס פרא בערבות אריזונה.

 

אין סוסים שמדברים עברית, אין רכבות שלא מאחרות, ואין כלה שלא מאבדת טיפה משפיותה לפני החתונה

אלברט איינשטיין אמר פעם, באיזו תורת יחסות אחת, שזמן אינו גודל מוחלט אלא תלוי במערכת הייחוס של מי שמודד אותו. למה הכוונה? בהינתן שני גופים/מאורעות הנעים במהירות כלשהי אחד מ/אל השני, הזמן הנמדד על ידי גוף אחד יהיה שונה מהזמן הנמדד על ידי הגוף השני. ככל שמתקרבים למהירויות יחסותיות (קרובות למהירות האור, שהיא המהירות הגבוהה ביותר, לפי תורת היחסות), הזמן הולך ומאט (לא ניכנס לנוסחאות המתמטיות המוכיחות זאת). עד שבהגיענו למהירות האור - הפרש הזמנים בין שני הגופים הנעים ישאף לאינסוף. או כמו שאומרים: הזמן לא זז!

My mommy bought me this T-shirt!

לענייננו, אם אני הוא הגוף הראשון והאירוע המיוחל הוא הגוף השני, ושנינו נעים אחד לעבר השני במהירות מסוימת, השעון שלי יראה שעה אחרת מאשר השעון של האירוע. וככל שהאירוע יתקרב מהר יותר, כך הזמן עד אליו יראה לי כמו נצח. ומה קורה כאשר שני הגופים נפגשים, או לצורך העניין - הגעתי ליום האירוע? המהירות בין שני הגופים לכאורה מתאפסת (הם נפגשו) ולפיכך הזמן מתקצר עד שמגיע גם הוא כמעט לאפס! הסבר מופרע (וככל הנראה גם מופרך) זה אמנם לא יחזיר לי את הזמן האבוד, אולם ירגיע מעט את נשמתי התועה והתוהה לאן נעלמו לי שעות יקרות של מפגשים מרגשים וחוויות מדהימות של פעם בחיים, וייתן אישור לאופיי הפולני לשבת כמה שעות שרק יצטרך בחושך, בפינה, ולהתלונן.

ככה נראה המוח שלך על ג’אז

התיישבתי לעשות עוד תרגיל מייאש ולא פתיר בעליל בקורס שקר כלשהו. בעיית חוסר הריכוז, שבאורח פלא התפתחה במהלך שנות לימודיי באוניברסיטה, הגיעה לשיא יומי חדש. בכל האתרים החברתיים האפשריים הייתי במצב אונליין, מוכנה ומזומנה לקבל עוד סרטון מבדח ביוטיוב, עוד לינק לכתבה מאירת עיניים, עוד שינוי סטטוס מתחכם. ספל קפה שני, בשעה 12 בבוצוריים, ואחרי כמות נשנושים שיכלה להציל לא מעט ילדים בהודו. קטע ג’אז ישן שמישהו העלה, הזכיר לי את הפסנתר שלי שמעלה אבק ואת קלסר הדפים המצהיבים המלאים בתווים של טובי מלחיני הג’אז והבלוז של המאה ה-20, שצולמו, לפני האינפלציה, ב-30 אגורות האחד. במאמץ עילאי הדורש כושר גופני קיצוני מסטודנטית עצלה שכמוני, סובבתי את הכסא ב-90 מעלות והתיישבתי ליד הקלידים. קצת עצבים על “יא אללה איך כבר שכחתי לנגן את הקטע הזה” שהתפתחו ל-“טוב, כנראה שהידיים עוד זוכרות, זה תמיד מפליא אותי מחדש” והסתיימו ב”אוף יש לי פיפי. מה?! כבר 2 וחצי?! נו שויין, התרגיל הזה כבר לא יוגש היום”. אחרי הזדכות על מים במשרד הכנרת המקומי, חזרתי לתרגיל, ובאורח פלא – סיימתי אותו תוך חצי שעה. לקחו לי עוד כמה חזרות על הסיפור אבל בסוף עליתי על הטריק, ובכל פעם שחשתי תקלת ריכוז ממשמשת ובאה, שמתי פעמיי והחלפתי את מקלדת האותיות במקלדת הצלילים למשך שעה קלה.

כמות הריכוז בלימודים כפונקציה של שעות הישיבה ליד השולחן

מה קרה? איך מעבר פשוט בין מקלדות חולל שינוי כה משמעותי בנוהל העצמי של הגשת התרגילים? הבנתי שההשפעה גדולה ביותר מגיעה כשאני חובטת בקלידי הפסנתר באמונה שאני מאלתרת, על קטע ג’אזי כזה או אחר, ולא סתם מחקה אחד לאחד את המלודיה הרשומה מולי. האם ייתכן שעצם האלתור המוסיקלי מעודד את החשיבה היצירתית שלי? (ו-אוהו, איזו חשיבה יצירתית צריך לפעמים בשביל לפתור תרגילים שכתבו מתרגלים/מרצים מסוימים, בלי לנקוט בשמות). לא טרחתי לפצוח במסע מחקרי, עד שהגיעה השעה לכתוב עבודה באחד מקורסי הקוגניציה, והופ – קפצתי על ההזדמנות וחפרתי קצת בנושא.

אז מסתבר, שיצירתיות היא מרכיב מהותי בהתנהגות אנושית, בעצם בהתנהגות כל יצור חי, ברמה כזו או אחרת. הבנת התשתיות העצביות המעורבות בתהליך יצירתי – עדיין בחיתולים. יצירתיות אמנותית ספונטנית נחשבת כאחת מצורות ההתנהגות היצירתית המסתוריות ביותר, לרוב מתוארת כמופיעה תחת מצב תודעה חלופי, מעבר לעירנות הכרתית או שליטה עצמית. פרץ יצירה אמנותי, בניגוד לתהליך יצירה מתמשך, מגיע כאילו מאמצע שומקום, במן רגע של הארה, וכמה דקות אחר כך מונח לפניך דף עם תווים של מלודיה חדשה, או בד קנבס עם ציור שמן שמעולם לא ראית לפני כן, או מהלך כוריאוגרפי של תנועות ריקוד, או טיוטה של תורת היחסות הכללית (קרה רק פעם אחת בינתיים) וכדומה. איך זה קורה? ולמה? מה מאפשר למוח להתשחרר מכבלי השליטה והתכנון ולהתפרע ככה?

האם (ה)מוח מסוגל להשתחרר משליטה ותכנון, וסתם להתפרע?

ב-2008 הציגו שני חוקרי מוח מאמר שמתאר ניסוי שבא לאתר את התשתיות הפיזיולוגיות להיווצרותו של ביצוע מוסיקלי ספונטני (אלתור) ואולי אף לגלות מספר דברים על מקור היצירתיות. ניתן להגדיר ביצוע מוסיקלי ספונטני, בין אם בשימוש בכלי נגינה או בכישורים גופניים בלבד (כמו שירה, המהום, שריקה, תיפוף) בתור אלתור מיידי, “אונליין”, של מוטיב מוסיקלי (מלודיה, הרמוניה, מקצב) חדש ובתוך הקשר מוסיקלי כלשהו. תהליך האלתור מערב אספקטים רבים של התנהגות אנושית (בלי קשר לטבע המוסיקלי) הכוללים: הסתגלות לסביבה משתנה, פתרון בעיות באופן מיידי, ושימוש בשפה טבעית. תחת ההנחה שאלתור הוא המרכיב העיקרי בג'אז, המפריד אותו משאר סגנונות המוסיקה, בחרו החוקרים להתמקד בסגנון מוסיקלי זה. הם לקחו 6 פסנתרני ג’אז מקצועיים (לפחות כמו קצה האצבע של ת’לוניוס מונק האגדי), בנו להם מקלדת פסנתר שלא מכילה רכיבים פרו-מגנטיים (הכל רק מפלסטיק, כי מכשור הבדיקה פועל על עקרון של שדות מגנטיים), השכיבו אותם על הגב ודחפו לתוך מכונת fMRI (מתקן שמעלה אסוציאציות לא נעימות בהקשר ליום השואה, אבל סך הכל מספק הדמייה תלת מימדית של המוח בזמן שאזורים מסוימים בו פעילים יותר מאשר אחרים). הפסתנרנים התבקשו לנגן סולם פשוט, דו מז’ור, ומיד אחר כך לאלתר עליו, רק בתווים בעלי משקל זהה של רבע, ורק על אותה האוקטבה בה נוגן קודם לכן. בשלב הבא הם התבקשו לנגן קטע ג’אז שהולחן במיוחד למאורע (ונקרא MAGNETISM, הא הא) ושאותו למדו כמה ימים לפני כן, ומיד אחר כך היו צריכים לאלתר עליו, בליווי הקלטה של נגני רקע.

שני הניסויים, כל אחד מחולק לשניים: נגינת הקטע המקורי, ואלתור עליו.

(עכשיו מגיע קטע מילולי קצר אך מגעיל, לכל מי שלא מעוניין ללמוד מילים חדשות בלטינית מוזמן לקפוץ לפסקה הבאה, ועמכם הסליחה)

ההדמיה המגנטית חשפה מספר תוצאות די מעניינות: ראשית, אזורים שהיו באקטיבציה במצב האלתור, ומדובר באותם אזורים בשני הניסויים (זה עם הסולם וזה עם הקטע המלודי), עברו למצב דה-אקטיבציה במצב הביקורת, ולהיפך, כאשר כל ניסוי הושווה גם למצב המנוחה של הנבדק. שנית, באונה הפרה-פרונטלית התגלו דפוסי פעילות נפרדים בזמן האלתור: מצד אחד, פיזור דה-אקטיבציות ב- DLPFC (קורטקס דורסו-לטרל פרה-פרונטלי) וב-LOFC (קורטקס לטרל-אורביטל פרונטלי); מצד שני, אקטיבציה ממוקדת ב-MPFC (קורטקס מדיאלי פרה-פרונטלי). שלישית, נצפתה עליה משמעותית בפעילות סנסורי-מוטורית למול ירידה משמעותית בפעילות לימבית, שכללה דה-אקטיבציות סלקטיביות (למשל: באמגידלה, בהיפוקמפוס ובהיפותלמוס).

זהו נגמר, אפשר להתעורר.

WHAT THE BEEEP אתם בטח שואלים את עצמכם, וטוב שכך. אז ככה:

החלק הקדמי של המוח שלנו (ואנחנו מדברים רק על קליפת המוח, שם קורים הדברים היותר מרתקים, כל הדייסה שבפנים פחות מעניינת) הראה חלוקה מוזרה לאזורים מאוד פעילים ולאזורים ממש לא פעילים (בהשאלה: הפייסבוק שלי למול המחשבון שלי, בהתאמה): האזור שהראה פעילות מוגברת ממוקדת בזמן האלתור (בניגוד לזמן נגינת הקטעים כמו שהם) נחשב במדעי המוח כבעל תפקיד בתופעה המורכבת של ייצור עלילה אוטוביוגרפית, או התדמית של אדם בפני עצמו, וכן ייצור התנהגויות המונעות מתחושות פנימיות (ולא כתוצאה מחוקים חברתיים או תרבותיים). אם מישהו מכם ראה פעם נגן ג’אז בזמן אלתור בהופעה, הוא בטח שם לב לתזוזות רבות של הגוף והעוויות פנים אצל הנגן, שהיו נחשבים בכל הקשר אחר כחריגים ביותר מבחינה התנהגותית, אולם נראים שגרתיים ביותר כחלק מההופעה. ניתן להסביר את הפעלתו של אזור זה במוח בכך שאלתור הוא גם דרך לביטוי עצמי, של “קול פנימי” או של סיפור מוסיקלי אישי. האזורים בהם נצפתה ירידה חדה בפעילות, נחשבים כמספקים מסגרת קוגניטיבית שבה התנהגויות מוכוונות מטרה (אסטרטגיות התנהגותיות) עוברות בקרה, הערכה, ואם יש צורך - מתוקנות בצורה מודעת. אזור מסוים, ה-LOFC (פירוטי ר”ת ראה בפסקת הזוועה הקודמת) כנראה מעורב בהערכה האם התנהגות מסוימת מתאימה לערכים חברתיים, ואם היא לא - מופעלים מנגנוני שליטה ודיכוי ההתנהגות. ה-DLPFC נחשב לאחראי על תכנון, ביצוע בשלבים והסתגלות "אונליין" לרצפי התנהגות הדורשים שמירת הצעדים הבאים בזיכרון העבודה (מערכת אכסון של מידע באופן זמני הפועלת על מידע שנחוץ רק לפתרון של משימות מורכבות). הוא יהיה פעיל למשל, בזמן פתרון מאומץ של בעיה, שליטה עצמית מודעת, ומיקוד תשומת לב. לפיכך, פעילות מופחתת בשני אזורים אלו יכולה להתבטא בתשומת לב "צפה", לא ממוקדת, המאפשרת להתארגנויות ספונטניות, לא מתוכננות, ותובנות פתאומיות ("תחושות בטן") להתממש.

עושה פרצוף?

עמוק בתוך המוח, קצת מעל איפה שחוט השדרה מסתיים (ומתחיל המוח הקטן, שאצל גברים הוא הבינוני) ממוקמת מערכת שנקראת “המערכת הלימבית” המכילה איברים שונים עם שמות של מכשפות וקוסמים (כמו: אמיגדלה, היפותלמוס, היפוקמפוס וכו’). המערכת הלימבית מקושרת לרגשות, ולכן קשה יהיה להסביר למה דווקא בה נצפו אזורים נרחבים של הפחתה בפעילות, כיוון שהפקת מוסיקה לרוב מקושרת לרגשות גם היא. עם זאת, אפשר לשייך זאת לערכיות הרגשית החיובית המקושרת עם אלתור, זאת בעקביות עם מחקרים קודמים שדיווחו על מבנים לימביים אלו בתור פחות אקטיביים במהלך תפיסה של מוסיקה קונסוננטית או כזו שמפיקה הנאה מרובה, וזה בגלל שמערכת זו מייצרת בעיקר רגשות “שליליים” כמו פחד, והיא גם אחראית בין היתר על למידה וזיכרון, שאין צורך בהם בזמן אלתור חופשי.

המוח מתקשט בשלל צבעי הקשת בזמן האלתור.

אז מה המסקנה מכל הסיפור? האם צריך לדעת לאלתר בשביל לשפר חשיבה יצירתית? האם אלתור הוא משהו בסיסי שקיים אצל כולנו, ללא קשר להעדפות מוסיקליות או ידע מוסיקלי? האם זה עובד גם עם אלתור בתחומים אחרים (ציור, תנועה, ניסויי מחשבה)? האם אלתור מוסיקלי הוא המדיטציה של המאה ה-21? האם נפתרו כל בעיות הריכוז שלי? והאם פינקי והמוח יצליחו סופסוף להשתלט על העולם? מה שבטוח, שהלילה, כמו בכל לילה, הגיע הזמן ללכת לישון.

למה אנחנו כל כך אוהבים להזכר בדברים?

“אני לא מבינה את האנשים המתלהבים האלה שמצטלמים עם סלב (הכוונה ל”ידוען” בעברית צחה), כאילו, מה הקטע? יופי, אז יש לי אלבום שלם בפייסבוק עם סלב, שיואו, איזה מגניבה אני!” אמרה מ’ בתבלון לא מעט ציניות, כשחיכינו לתחילתו של עוד שיעור “סיפורי אלף לילה וקוונטים”. מה את לא מבינה? רציתי לומר אבל שתקתי כדי לא לצאת עוד אחת מה”מתלהבים” האלה, למרות שאין לי ולו תמונה אחת עם סלב (האיש בבובה של המיקי מאוס מדיסניוורלד נחשב?). אני יכולה להסכים עם זה שישנה ריקנות בלהעריץ אדם רק בגלל שהוא “מה זה חתיך” או “שר מה זה יפה”, כי אני אישית מעדיפה דווקא את זה ש”מה זה יודע להלחין” או זו ש”מה זה מצחיקה אותי במערכוני סטנד-אפ שלה”, ומושאי ההערצה שלי לא כל כך יחשבו סלבס עבור חלק מכובד מהחברה, אבל בעצם מעולם לא החשבתי עצמי כחלק ממכובדי החברה אז זה בסדר. אולם הצהרתה של מ’ צרמה לי כל כך כי אני יכולה כן להזדהות עם הצורך לשמור דברים כדי לחזור ולהזכר בהם אחר כך בערגה. נוסטלגיה, זה המונח.

כשהייתי קטנה הפחד הגדול ביותר שלי היה שמשהו יקרה וכל אלבומי התמונות שלי יעלו באש או יטבעו (יכול להיות שצפיתי ביותר מדי סרטי אסונות טבע?). כשגדלתי מעט הפחד נהיה יותר ריאליסטי כשבמרכזו ניצב הפורץ לביתי, שמתעצבן מזה שאין מה לגנוב אצלי בבית ומתחיל להרוס דברים יקרים לי (אך לא שווים אגורה שחוקה עבורו או עבור כל אדם שפוי). אולי זה קשור לתסביכי החרדה שלי שזמני קצוב עד שהאלצהיימר יפגע ואני מנסה לעטוף את עצמי בכמה שיותר פריטים מעברי כדי שכאשר חלילה יתקילו אותי למשל, בשאלה, מי רשם לי “סוד כמוס לנויה ולסוס” בכיתה ב’, אני מיד אשלוף את היומן של “זבנג” דאז ואדע את התשובה!

יומן זבנג91’-92’. היו זמנים… (מקור: אורי פינק)

אך במחשבה שניה וקצת יותר אופטימית, לדעתי אני פשוט נהנית להיזכר. שמתי לב שכל התמונות ושאר הירקות שתלויים על קירות ביתי, ללא יוצא מן הכלל – קשורים בזכרון כזה או אחר ולא נקנו “סתם בשביל שיהיה משהו יפה על הקיר”: מסכה בסגנון שבט המאיה שניתנה כמתנת יומולדת, לוח שנה שלקחתי מחנות בטזמניה הרחוקה, ציור שציירתי ברגע נדיר של מוזה, ציור שמן שמצאתי ברחוב, רקמה שניצבה שנים רבות בסלון של סבתא, תחריט עץ שההורים הביאו מחו”ל, בובה שתפרה אמו של בן זוגי היקר, פאזל שלקח לי חצי שנה ושלושה שותפים נאמנים כדי להרכיב, וכדומה (והכל בטעם, כמובן).

אז מה עומד מאחורי ההנאה המלווה רפרוף בין תמונות ישנות ופליטת קולות אנחה? בעקרון, הממזר האחראי לתחושות ההנאה, הסיפוק והמוטיבציה שלנו קרוי דופאמין. מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטור) שהוא חומצה אמינית המשתחררת בעת פעולה המסבה לנו הנאה ומעודד המשך פעולה זו. חברינו קוקאין, ריטלין ואמפטמין (“ספיד”) מעודדים הישארות חומצה זו בנוירון (תא מוח) כלומר מונעים ממנו להספג החוצה (תהליך Reuptake למי שמעוניין) וגורמים בין היתר להזיות, לכן ניתן להבין את ההתמכרות אליהם (אם כי לא מומלץ). מלבד השפעה על תנועה מוטורית (מחסור חמור בדופאמין גורם לפרקינסון) הדופמאין משפיע גם על תהליכי חשיבה, תכנון, וזכרון לטווח קצר, אבל לצורך ענייננו, הזכרון משמש כאן רק כצורה “לחיות מחדש” אירוע מסוים שהסב לנו הנאה. כלומר, פריט נוסטלגי מעלה זיכרון משמח, הזכרון הזה משחרר דופמין, הדופמין גורם להרגשת ההנאה, ההנאה נותנת לנו מטיבציה להמשיך ולשרוד את היום, את החודש, את החיים.

נוירונים בפעולה (מקור:Benedict Campbell, Wellcome Images)

אז כל מי שאמר לי “מה את צריכה את כל הג’אנק הזה” או “תזרקי קצת פיצ’עפקעס, כואב לי כבר בעיניים” שיבין שזו היא דרכי לשרוד. כל אחד ודרכו הוא. נה לכם.

ובאותו הקשר, אבל קצת אחרת:

היו שלום שנות ה-80, ברוכה הבאה המאה ה-21: בניגוד להנחה שהיתה רווחת עד לאחרונה, הזכרון אינו עובד כמו מצלמת וידאו: המוח אינו מאכסן כל פרט של כל דבר שאנו מסוגלים לתפוס כך שכאשר נרצה להשתמש בזכרונות פשוט “נקרין” אותם על מסך מנטלי ו”נצפה בסרט” מחדש. זה קצת הורס לשוחרי המדע הבדיוני הקלאסי ומעריצי הסדרה “בית הבובות” (בכלל יש כאלה?) המאמינים כי יום יבוא ותהיה לנו הטכנולוגיה לעשות download לזכרונות ממוחו של אדם אל תוך מדיה דיגיטלית ולהיפך, אבל אין זה המצב. אופן פעולת הזכרון דומה קצת יותר לתוכנה לשיתוף קבצים, המעלה ומורידה פרגמנטים של קבצי קול, תמונה, ריח וכו’ בתוך המוח עצמו. גם משתף וגם מקבל הקבצים גרים באותו המוח. למה הכוונה? כשאנו תופסים משהו מחשבתית, המוח מזהה את האלמנטים המהותיים ביותר בפריט הנתפס ומאכסן אותם במקומות שונים המפוזרים בין פיתוליו. משאר האלמנטים הפחות חשובים – הוא פשוט מתעלם – הם לא עוברים את הסלקציה ונשארים בחוץ. אפילו תמונה רגעית אינה מאוכסנת כחתיכה אחת: הקווים האופקיים מופרדים מהקווים האנכיים ונשמרים במקומות שונים, צבע נשמר במקום אחר, ואם התמונה נעה, עובדת היותה בתנועה נשמרת במקום אחר מאשר לו היתה סטטית. אז איך בכל זאת נדמה לנו לפעמים שאנו זוכרים בפרטי פרטים את ליל הסדר של שנה שעברה, או את הפעם הראשונה שהתנשקנו? התשובה, המטרידה מעט, היא שהמוח שלנו דואג להשלים בעצמו את הפרטים החסרים.

המצב אפילו יותר מדאיג: דברים שקורים לנו לאחר אירוע מסוים, או מידע המתקבל לאחר תפיסה מחשבתית מסוימת - יכולים לשנות את הזכרון לגבי אותו אירוע או תפיסה! אנחנו לא שמים לב לכך שאנו עושים זאת, כיוון שהשלמת התמונה התפיסתית מתרחשת מאוד מאוד מהר, וכמובן, בתת המודע. שוחרי המדע הבדיוני העדכני יותר, ובעיקר מעריצי הסדרה FlashForward (יאללה שיגיע כבר ה-18 למרץ!) שמקורה ברומן מד”בי של רוברט סויר, ישמחו ויצהלו כעת – בסופו של דבר מה שכנראה כן נוכל להפיק מזכרונותיו של אדם יהיה דומה לקיר במשרדו של סוכן הFBI מארק בנפורד: אוסף של שברי תמונות ומילים שיושלמו ע”י מחשבות אחרות הרצות באצטדיון האתלטיקה של המוח. בין אם הן קשורות לאירועים אמיתיים ובין אם המוח משתעשע ומתעתע בנו.

המוח: מצלמת וידאו מיושנת או תוכנה סופר מתוחכמת לשיתוף קבצים?

למעוניינים: כתבה מרתקת בנושא, בחלקה השתמשתי בכתיבת הפוסט, ניתן לקרוא כאן .

משוואת שרדינגר בסול דיאז מז’ור

יותר מדי זמן לא כתבתי, ויש טריזיליון רעיונות, אבל זמן אין (מבחנים, מבחנים, טיפה חופש גנוב באמצע, ועוד קצת מבחנים, ועכשיו התחיל לו סמסטר חדש). בשיטוטיי בין תיקיות הלימודים שלי על המחשב בחיפושים נואשים אחרי דף נוסחאות מקולל, נתקלתי במשהו די ישן שכתבתי, וחשבתי – או! הזדמנות פז לעדכן את הבלוג שלי לפני שהוא מתחיל לפתח חרדת נטישה (וגם התחלתי לקבל הערות בסגנון “נו? נמאס לך סופסוף? הבנת שאף אחד לא מעניין לו ת’צ’ופצ’יק השטויות שאת כותבת?”, אז אני משיבה מלחמה). מדובר במחשבות מופרעות (כמה מפתיע) שמשוטטות ברחבי הגולגולת שלי (ויש שם הרבה מקום) ומחפשות קיר לדפוק בו את הראש. האם ניתן למצוא קשר בין מוסיקה לפיסיקה, מעבר לתחומים הברורים מאליהם והנחקרים כבר זמן רב (בערך מאז שגילו שיש כזה דבר פיסיקה ואז גילו שיש כזה דבר מוסיקה, או להיפך?)

נראה לי שכן. להלן חלק מהתובנות הנובעות מהשוואה בין מה שקרה לפיסיקה ומה שקרה למוסיקה בתחילת המאה ה-20:

סגנונות המוסיקה האמנותית שהתפתחו במאה ה-20 וחדירת המגע האלקטרוני לעולם המוסיקה עשו, להערכתי, למוסיקה הקלאסית בת מאות השנים מה שתורות הקוונטים והיחסות עשו למכניקה הקלאסית של ניוטון. אולי במקרה ואולי לא, החלו פריצות הדרך המחשבתיות בשני תחומים כה שונים אלו באותה התקופה – תחילת ואמצע המאה ה-20. המחדשים לקחו את רעיונות הבסיס, השפה והמושגים של המקור, שפיתוחו ובדיקת יציבותו במהלך מאות שנים העניקו את הביטחון להשתולל עם העיצובים החדשים בלי לחשוש לפגוע באמינות. תורות היחסות והקוונטים דנות במחוזות רחוקים מהתפיסה החושית הרגילה (גדלים שואפים לאינסוף או אינפיניטסימליים) אך בעלי התנהגות דומה אם מתרגמים אותם למחוזות המוכרים (למשל טרנספורמציית לורנץ עבור מהירות האור מתנהגת כמו טרנספורמציית גליליי עבור מהירויות נמוכות מאוד) ולכן מרשות לעצמן להשתמש ברעיונות היסוד - לפיתוח שפה חדשה. בדומה, "תורות" המוסיקה של המאה ה-20 פורצות את המחוזות המוכרים של אקורד, סולם, מקצב אחיד, מבנה מסודר ומעגלי, ומחפשות את הצורם (מרווחים קרובים או רחוקים מאוד), יוצא הדופן (חוסר מסגרת מוכרת), ה"לא הגיוני" (משקלים משתנים).

י.ס.באך וא. ניוטון בימים טובים יותר (וויקיפדיה).

לשני התחומים, מוסיקה ופיסיקה, הרבה במשותף, שכן, למשל, גל קול הוא תופעה פיסיקלית טהורה שמוסברת היטב בשפה המתמטית, והמרווחים המוסיקליים מוגדרים לפי היחסים המתמטיים בין התדירויות של הצלילים (כוונון פיתגוראי). בעצם, בתחילת המאה ה-20, נפרצה איזושהי מסגרת. במוסיקה התפתחו זרמים ששברו את המוסכמות של המוסיקה הקלאסית שביטוי חזק לכך ניתן היה למצוא ב”יציאה מכיווניות”: הכיווניות במוסיקה מתבטאת בתחושת התקדמות כרונולוגית, נותנת חשיבות למושגים כמו "לפני" ו"אחרי", סיבה ותוצאה. ביצירות מוסיקליות המודרניות אין שימוש בכיווניות; הדבר מתבטא באפקטים כגון "ריחוף" (ע"י שימוש בטונים שלמים למשל), חוסר מוטיב מרכזי ביצירה, יציאה מהגבולות המבניים של הסולמות המוכרים, שימוש בסדרות מתמטיות לבניית מערך מרווחים, עד כדי בידוד ההבעה הרגשית, האינטואיציה. בפיסיקה, חשיבות כרונולוגית מוענקת לאירועים של "היומיום", שאינם יחסותיים ושאינם הפיכים. הסיבה גורמת לתוצאה – למשל ערבוב כוס תה עם כפית יביא לערבול הנוזל, אולם הנוזל לא יתחיל להתערבל מעצמו ולהביא לסיבוב הכפית. תיאורית היחסות הפרטית טוענת שחוקי הזמן אינם תקפים במהירויות קרובות למהירות האור – תיתכן התוצאה לפני הסיבה – הזמן הוא הפיך (העיקרון: אם גוף נע במהירות קרובה למהירות האור ייתכן ואירוע מסוים יחול מקצהו האחד עד לשני עוד לפני שהאינפורמציה על ההתרחשות הספיקה לעבור מקצהו האחד עד לשני. ואז הוא בעצם הסתיים עוד לפני שהתחיל...). זה לכשעצמו נוגד את האינטואיציה וכן את ההבנה של היקום כפי שנבנתה ותועדה במשך ההסטוריה האנושית. הפיסיקה של המאה ה-20 עוסקת גם בדיון בעולמות ברי קיימא שאין לאדם יכולת תפיסה של המציאות שלהם, כגון קווארקים מחד וחורים שחורים מאידך ומכריחה את השכל להתרחק מהאינטואיציה ולדבר בשפה מתמטית נטו (לתת למתמטיקה "לעשות את שלה").

המתמטיקה “עושה את שלה”: יחסי תדירויות מהווים קפיצות לוגריתמיות בין הרמוניות מסוימות (אוקטבה, קווינטה זכה, טרצה מוגדלת, ספטימה זכה). (וויקיפדיה)

זאת ועוד, מלחין סריאליסטי אחד טען כי חשיבה סריאליסטית היא יחסותית, בכך שאומרת: השתמש בכל המרכיבים של מספר כלשהו של אלמנטים באותה החשיבות, אל תשאיר אלמנטים אינדבידואליים, ונסה למצוא סולם של מרחקים שווים כך שצעדים מסוימים אינם גדולים מאחרים. ייתכן והכוונה היא כי היחסיות מביאה לכך שאם נוסיף או נוריד אלמנט בודד אזי כל הסולם ישתנה בהתאם, בדומה להתארכות הזמן והתקצרות האורך הנובעים ממהירויות תנועה שונות.

אלברט איינשטיין מדגים כישורים מוסיקליים. באך ומוצארט היו היוצרים האהובים עליו, והוא טען כי ההרמוניה ביצירותיהם, כמו בתהליכים הפיסיקליים שהקסימו אותו, היא הבסיס ליקום ולקיום.

מושג שיווי המשקל והפונקציה ההרמונית: במוסיקה, זהו מושג שמשחק תפקיד מרכזי בכיווניות בהיותה מעין תהליך האצה מתמשך במהלך היצירה, היוצר תחושה של צבירת אנרגיה ושאיפה לפרוק אותה, כאשר במהלך היצירה אנו נתקלים בנקודות שיווי משקל רופפות היוצרות פתרון מדומה, עד ההגעה לנקודת שיווי המשקל היציבה בסוף - הפתרון האמיתי (תהליך המיוצג ע"י 3 הפונקציות ההרמוניות העיקריות: סוב-דומיננטה, דומיננטה וטוניקה). לעומת זאת, כשהחלו לצאת מהכיווניות, החל להעלם מושג שיווי המשקל שכן כבר אין סגירת מעגלים – כי אין מעגלים יותר. אין תהליך של הגעה להר/בור פוטנציאל וסיום שם, יש רק בניית קשרים זמניים בין אלמנטים מוסיקליים (צליל, משך, עוצמה וכד') ללא מוטיב מרכזי שולט שישמש כנק' העיגון, נק' שיווי המשקל, כלומר אין אפשרות "להרגיש" לאן אנו מובלים, לחזות את הצעד הבא. הרעיון הוא להימנע מחזרות וסימטריה בכל הרמות המבניות תוך עבודה עם מספר מוגבל של אלמנטים.

בפיסיקה תהליכים רבים עוברים צבירת אנרגיה פוטנציאלית והמרתה בסוג אחר של אנרגיה או הגעה לנקודת שיווי משקל בה הנגזרת של האנרגיה הפוטנציאלית היא אפס כלומר אין שינוי בה. כאשר חלקיק מצוי בנקודת שיווי משקל יציבה הוא יכול לבצע תנודות הרמוניות, כמו פיתוח נושא מוסיקלי סביב מוטיב מרכזי, שבסופן תמיד יחזור לנק' היציבה. לעומת זאת, במכניקת הקוונטים נחשף עולם של חלקיקים שמצויים בבורות פוטנציאל משתנים, לא יציבים, לכן אינם מבצעים תנודות הרמוניות ולא ניתן לחזות את התנהגותם (יכולים "לקפוץ" מרמת אנרגיה אחת לאחרת ללא תנועה רציפה שתחבר בין הקפיצות).

דבר אחרון, הוא החיפוש אחר מרווחים הולכים וקטנים: נדמה שהסגנונות שמפותחים החל מהמאה ה-20 , בתחומי הקלאסי, הג'אז ובעיקר בתחום האלקטרוני (הנותן את המחשב ככלי עבודה נוח להשגת המטרות המדוברות להלן), מחפשים אחר המרווח המוסיקלי הקטן מחצי טון, כך שעדיין יהיה בתחום תדרי השמע כמובן. טראנסים ומוסיקה פסיכדלית בכלל נעזרים באלקטרוניקה ובאמצעים טכנולוגיים על מנת להגיע לדיוק גבוה במציאת "שברי" הטונים האלה ויש שאומרים שסוג זה של מוסיקה מאפשר לאדם להגיע למחוזות בתוך הנפש ("נפש" מלשון mind) שלא הכיר קודם. לא לחינם מיוחס הטראנס לטקסים שבטיים ומדיטציה, וייתכן שמקצבים או תדרים שמוחנו לא רגיל אליהם, יסייעו בהכרת נבכים במוח שטרם הכרנו. המתמטיקה מצדה דנה למשל בתכונה של המספרים הרציונליים, שבין כל שני מספרים רציונלים תמיד נוכל להכניס רציונלי נוסף. תורת הכאוס מביאה לדוגמא את הפרקטלים, צורות גיאומטריות הקיימות בטבע כאשר עבור צורה שכזו, לכל רזולוציה אליה נרד, תמיד נמצא העתק של הצורה המקורית, כלומר ניתן לרדת לרזולוציה כמעט אפסית ועדיין תהיה רזולוציה קטנה יותר.

למעלה: הפרקטל של מנדלברוט; למטה: פרקטלים שנוצרו על גבי די.וי.די לאחר הקרנה בגלי מיקרו (וויקיפדיה)

בקיצור, נראה כי "השפה של הטבע", המתמטיקה, מצליחה לתאר תופעות משני העולמות, שלפעמים אף מתלכדות בצורה הכי לא צפויה. יהיה נחמד לתאר את מארג המרחב-זמן או את מימד האנרגיה, או לפענח את מסתרי המוח, בעזרת צלילים ותווים. אף שכנראה נצטרך לשדרג את החמשה העתיקה ולהוסיף עוד כמה סימנים לדיאז ולבמול.

נראה אתכם לא נכנסים לטראנס מזה (או לפחות מקבלים סחרחורת ובחילה קלה)

יאללה, בחזרה ללימודים…